כתבה: עידא בת-חיפושאי
איתן נולד בעדר עיזים נודד, ב21 לאפריל 2014.
פעילה באחד הארגונים לזכויות בעלי-חיים שמעה את עדר העיזים עובר סמוך לביתה. היא המשיכה לשמוע פעיות רמות – גם לאחר שהעדר חלף, ויצאה לבדוק את פשר הקולות. לתדהמתה ראתה גדי קטן שזה עתה נולד, זעיר ורטוב, שנעזב בשטח לאחר שאימו האומללה נאלצה להמשיך עם העדר.
זוג פעילים נוסף שהוזעק למקום לקח את איתן לווטרינרלבדיקה ראשונית, והשקה אותו במעט תחליף חלב צמחי (אבסורד: חלב עיזים מהסופרמרקט, עלול להיות מסוכן ל…עיזים).
איתן הועבר לפעילה מנוסה ביותר בתחום הטיפול בחיות יונקות, וזכה למעט קולסטרום (חלב של הימים הראשונים), שהושג בדרך לא דרך. משם הגיע איתן לביתו הקבוע: המקלט של שרבל בלוטין, פעיל לזכויות בעלי-חיים, אשר כתב את הספר הראשון בערבית על טבעונות, והקים קבוצת פעילים ערבים/פלסטינים ישראליים לזכויות בעלי-חיים.
המקלט ממוקם בחצר של בית פסטורלי בשכונת בת-גלים בחיפה, 50 מטר מחוף הים. איתן חולק את המקלט עם שלושה תרנגולים ושני סוסים, וגדיה אחת נוספת. שני תרנגולים נמצאו גוססים לא רחוק מהמקלט, ותרנגולת אחת נמצאה ברחוב בשכונת המושבה הגרמנית בעיר. הגדיה הנוספת, חוריה (“חופש" בערבית), שוחררה מדיר עיזים בגיל שבועיים וחצי ומצאה גם היא בית במקלט.
הדבר הראשון שמבקר אנושי שמגיע למקלט זוכה לו הוא ריצה מהירה של שני הגדיים אליו, שבאים לראות מי הגיע, להתחכך ולהתלטף. שניהם מלאי אנרגיה ושימחה. כל שימחת החיים והשובבות הזאת היו מיועדות להיות כלואות ומדוכאות במשק בשביל ייצור חלב (במקרה של חוריה), או להיגדע בשחיטה לבשר (במקרה של איתן. בשר של גדיים צעירים נחשב ל”מעדן”).
הגדיים עצמם לא יודעים ממה הם ניצלו, וכמה שפר עליהם גורלם. הם פשוט חיים את הרגע. אבל המבקרים האנושיים יודעים. המבקרים של משפחת בולטין והמטופלים של שרבל מגיעים לשחק עם הגדיים, לגעת בהם. הם פוגשים פנים אל פנים בעלי-חיים שנחשבים בדר"כ כ"אוכל", מתפעלים כמה הם חמודים, ומין הסתם גם עולה בהם הירהור שני על בעלי החיים שהם נוהגים לאכול. אקטיביסטים שבאים לבקר (הגדיים הפכו ל"סלבריטיס" בקהילת הטבעונים) מתעודדים ומקבלים אנרגיות חדשות – להמשיך את פעילותם ולהמשיך להציל בעלי חיים נוספים, לתת להם חיים טובים ועתיד טוב יותר.
